אוטוטו ימים נוראים

אוטוטו ימים נוראים

הבן שלי חזר הבוקר מבית הכנסת.
אני יושבת ומתפללת בכורסא בסלון.
ומה קולטות עיניי? 👁👁
אין לו ציצית😱👿👺
בהחלטה של שניה מזכירה לעצמי את אבינו ואת הרשע. (מסכת אבות ה; יט)
ובוחרת באבינו.

ואז זה מתחיל.
הוא יודע שצריך ללבוש ציצית? (שואלת את עצמי. שאלה רטורית משהו)
☑ כן. יופי.
האם לא הערתי לו על זה כמה וכמה וכמה וכמה פעמים? והסברתי לו על חשיבות המצווה היקרה הזו ועל מעלת לבישת ציצית?
☑ אכן. יופי.
האם שרתי איתו מספיק על ערש יצועיו (כשהיה קטן) ש"עם ציצית על בגדיך יראת ה' בלבבך… אם ציצית על בגדיך בכל עת היא תשמרך"?
☑ שרתי. יופי.
האם דקלמתי לו בכל בוקר בעודו רך בשנים ש"הציצית תשמור אותי (טוב לא ממש אותי כי אני לא לובשת ציצית. אולי פה טמונה הבעיה. אני לא מראה לו דוגמה אישית…) ובכן "הציצית תשמור אותך מכל פגע מכל רע ותזכיר לך ילדי את תרי"ג מצוות תורה" ?!
☑ דקלמתי. יופי.
אם כן, על פניו נראה שאת חובתי החינוכית מילאתי כיאה וכיאות. (המשאית עם הצל"שים בדרך)
אז נכון לעכשיו, בין אם זו התמודדות שהוא צריך לעבור עם עצמו, בין אם זו דרך לא מודעת להשתייך אליי, ובין אם זה סתם מנחוס- כי הוא הכניס הבוקר מכונה של ציציות ואז גילה ש"אין עליו" אחת נקיה (העבודה שכך היה!)
הבחור כבר אחרי גיל בר מצווה!!!
עד מתי אמשיך לעקוב אחריו?! ולהתעסק עם חובות שלא שלי?! קניתי? חינכתי? לימדתי? השתדלתי להסביר ולהאהיב? יופי. עכשיו זו שלו. צאי משם.
אז עכשיו מה? אני יכולה להתבאס מזה שאין לו ציצית. ולהתחיל לנאום לו. ומה הוא חושב לעצמו. ולהיכנס מזה לסרטים. ומה יהיה כשהוא יגדל… והנה השחרתי את כל עולמו הערכי והרוחני. וגם, מתכון לבוקר ג'יפה.
ואני יכולה לצהול משמחה ועונג שהבחור המהמם שלנו קם בחופש בשבע וחצי, מתארגן ויוצא לתפילה במניין. לא מצד הנמכת ציפיות. אלא מצד השמחה בטוב הקיים. מה, זה לא שווה כלום? זה שווה המון! אז למה לא לשמוח בזה?
(מוסיפה לזה את הידיעה הברורה! שאם לי זה חשוב ובעיניי מצוות זה האושר הכי גדול שיש, אז בארווור לי שזו גם האמת שלו. באמת אין לי מה לדאוג. וגילוי נאות. מרגע כתיבת הטור ועד פרסומו- אין לי מושג האם התכשיט שלי לובש ציצית או לא. מבחינתי זה המדד הטוב ביותר שהפנמתי שזה שלו.)

"כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ." (שיה"ש)
כשעושים על מישהו "זום אין" עם המצלמה, רואים את כל החצ'קונים, ה'שחורים' באף, הלכלוך שנותר בזוית העין, הצלקת שנשארה מאבעבועות הרוח בגיל 3… בוא'נה, כיעור על.
אבל כשאני עושה "זום אאוט" 📹 ותופסת מידת רוחק מהכתם המקומי, ומתבוננת על ה "כֻּלָּךְ" – על התמונה בכלליותה, אני רואה כ"כ הרבה יופי וטוב… ומגלה שוואלה, "יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ."

אוטוטו ימים נוראים.
כולנו נעמוד לפני אבינו מלכנו ונתחנן:
"לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר"
סליחה?!?! תחזרו שוב?!?! אנחנו מבקשים מהקב"ה להעלים עין?! לטמון את הראש באדמה?! להיות נאיבי?! משוחד?!

האמת שבדיוק ההיפך הוא הנכון. זהו סוד עתיק יומין שגילה לנו ה' יתברך דווקא דרך אותו רשע שתום עין במילותיו: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"
כדי לברך, כדי להתבונן בעין טובה, צריך פרספקטיבה. צריך מידת רוחק. כשם שרק ממרחק של זמן אפשר לראות איך גם אירועים היסטוריים טרגדיים התבררו כחלק ממהלך הגאולה.

גם דוד מלכא משיחא מגלה לנו את הסוד הזה.
"מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה…"
במילים אחרות, דוד המלך ממליץ לנו לא לנסות להיות אובייקטיביים. אלא סובייקטיביים!
החפץ בחיים טובים ומאושרים, צריך לבחור, באופן אקטיבי ומושכל, לראות טוב!!! ולוותר על ההתעסקות בשלילי. יהיו מי שיקראו לזה נאיביות. תמימות. בת יענה. טיוח. אבל האמת היא בדיוק הפוכה.
"נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" התקבולת שכותב דוד המלך ברוח הקודש מחדשת לנו דבר עצום. רע= מרמה!!! הרע הוא שקר. אשליה. קליפה חיצונית חולפת. האמת היא- שאנחנו טובים! זו המהות שלנו! "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיה"ש)
על כן ההתמקדות ברע- היא היא הטיוח! הנאיביות. טמינת הראש באדמה.
הקב"ה מזמן לך כ"כ הרבה טוב! מי הרשה לך לבטל אותו בהינף יד ולהתעסק כל הזמן רק במה שלא. ואין. וחסר. ושלילי. ומפחיד.

זה נכון כלפי עצמנו-
איך אני בוחנת את עצמי מדי יום, איך אכנס לשנה החדשה. האם אתמקד בכל מה שלא הספקתי השנה? בכל מה שהבטחתי שאשנה וכמובן שלא הצלחתי כלום. (שוב!!!)
או שאתמקד בכל אינסוף הטוב שהוספתי השנה לעולם במעשיי, דיבוריי ומחשבותיי. בכל הפעמים שבהם התאפקתי. והתגברתי. ואהבתי. ושתקתי. ופינקתי. והתחשבתי… גם כשממש לא היה לי כח.

וזה נכון כ"כ לגבי המשפחה שלנו.
כשאתבונן על עצמי בעין טובה ומקבלת. ואתמקד בטוב שאני עושה, יהיו לי הכלים והכוחות להתבונן כך על בן הזוג שלי ועל ילדיי.
להתרכז בטוב שבהם. בטוב שהם עושים.
מבטיחה לכם- כשתצפו מהם לטוב, ותחפשו רק אותו! ותתמקדו רק בו! ותכתבו אותו במחברת מדי יום ותוותרו על ההתעסקות בשלילי (בחייאת, רק לשבוע! מה יש לכם להפסיד. בחנוני נא בזאת), תדהמו לגלות כמה שפע טוב יש בהם. שרק מחכה להתפרץ. שרק מחכה שמישהו ירצה אותו. יאמין בו. יתייחס אליו. (אח"כ אפשר להקריא להם בשבת בהפתעה. תענוג.)
עין טובה זה מבט שממש מייצר גן עדן בעוה"ז! (ולא עלינו גם הפוך)
המבט הטוב והמאמין הזה, ייתן להם כ"כ הרבה כוח וייצר כ"כ הרבה יכולת להתמודד ולהצליח מול אתגרי השנה חדשה. כי גם אם בשנה שעברה לא היה משהו, תראה בכמה דברים הצלחת. כמה כשרונות יש לך. כמה שכל, וחריצות, ורגישות. אתה כזה מדהים! שאבא ואני יודעים שהשנה אתה מצליח. בענק!

כשנסגל את עיניו של אבינו (אברהם) תעמוד לנו הזכות לפנות לאבינו (הקב"ה) ולבקש: ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך! ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
ועל כן, אנא ממך, "לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר".

השארת תגובה