הצטרפתי לקבוצת ווטסאפ של איזשהו פרוייקט ארצי.
מטורף מה שהולך שם.
עשרות אנשים, מעשרות תחומים
כל אחד משתף כמה ההתמחות שלו תורמת לאנשים ולאיכות החיים.
וכמה הוא רוצה לדייק אותה, כדי לעזור יותר.
התרגשתי.
כי זכיתי לעוד הוכחה (ולא שהייתי צריכה)
שכל מה שמראים בתקשורת
הוא כל כך מוטה, ומגמתי, ומנותק מהמציאות.
הרב אלישע היה אומר שהתקשורת היא היסח הדעת שלפני הגאולה
כי האמת היא שיש פה כ"כ הרבה טוב, שרק הולך וגדל
וכל כך הרבה אנשים טובים שעושים טוב
ומשתוקקים להוסיף יותר טוב.
נכון שלא מסקרים את זה בחדשות, (וטוב שכך. אין הברכה שורה…)
אבל כמו שאמא שלי תמיד אומרת לי כשאני בוכה לה על משהו קיקיוני:
"טלי, (ככה קוראים לי בבית הוריי) הכל עניין של במה בוחרים להתמקד!" (טוב, לטעמי לא מספיק אמפטי כשכואב, אבל מזה מדוייק)
אני כמובן לא בעד לטייח או לטאטא מתחת לשטיח. (מעניין למה לטייח את הטוב לא מוגדר כלטייח)
גם לא בעד להיות בת יענה ולטמון את הראש בחול. (אבל ממש בעד לקבוע עיתים לטמון אותו בקודש!)
ומבינה לגמרי את הצער כשדברים קשים מתרחשים,
בין בחיים הפרטיים בין באומה או בעולם
אבל מפה ועד לשלוף זכוכית מגדלת, למצוא 2 אבנים קטנטנות בשקית של קטניות, לזרוק הכל לפח בטענה שזה דפוק, לתבוע את חברת הקטניות ולהכריז בכל הרשתות החברתיות שהעולם הזה רקוב ומושחת ואין אחד, אחד! שאפשר באמת לסמוך עליו היום…
Wow, hold your horses…
נכון. יש עוולות קשות והרות גורל!
אבל! וזה אבל גדול
הן המיעוט, ביחס לכל הטוב שיש לנו פה!
נכון שכאמהות
כל כך מצער אותנו
לשמוע קיטורים של הילדים ש"אין מה לאכול בבית הזה"
כשהבית מפוצץ בכל טוב?
(או שאין מה ללבוש… חחח… אמא שלי היתה צוחקת עליי שבשבילי היה צריך להמציא בגדים חד פעמיים…)
ובינינו, זה לא כואב לנו על עצמנו,
כמו שזה כואב לנו עליהם.
כי מה אנחנו לא עושות בשבילם?! בשביל החינוך שלהם, שרק יהיו שמחים וטובים וישרים
ואת כל הטוב שרק אפשר אנחנו מרעיפות עליהם, וכל כך הרבה אהבה, ועידוד, ומחשבות, ותפילות
ואם הם חיים בתחושת חוסר תמידית ופשוט לא רואים את כל זה,
והאנרגיות שלהם מתועלות לקיטורים, במקום להכרת והוספת טוב
זה ממש מבאס!!! בשבילם.
(לכן אל תתבאסי באמת! לפחות כאמא, תשמרי על האנרגיות שלך- לשמחה ודברים טובים)
בקיצור, נראה לי שגם אבא שלנו
זה שמחדש עבורנו בכל יום תמיד מעשה בראשית,
בגיוון שאי אפשר להבין בכלל, בכל תחום אפשרי
כדי שלא יחסר לנו כלום
ושנחיה בשפע של ריחות וטעמים וצבעים ופרחים וחסד ורחמים
מצפה מאיתנו
שנתוודע לכך, שנבחין ונחוש ונהנה מכל הטוב הזה
במקום לקטר על מה שלא היה, ושעוד אין, ושאולי יהיה או לא יהיה…
(וזה לא סותר, שאפשר וצריך להתפלל על מה שאין!
הרי ידו לא קצרה לעולם מלהושיע
ברב או במעט.)
העולם זקוק לנו שניטיב אותו.
וכמה אנחנו רוצים שיראו אותנו
וכמה אנחנו צריכים לעצור. להפוך את זכוכית המגדלת. ולהסתכל. על כל הטוב שיש לנו מול העיניים.
ולהעביר את הטוב הזה הלאה.
אז מה את אומרת?
אפשר לשאול על מה את מסתכלת?
הזיני את המייל שאיתו נרשמת
והסיסמא הראשונית שלך היא הטלפון שלך
